מכון יסודות - יוזמות חברתיות

  • Full Screen
  • Wide Screen
  • Narrow Screen
  • Increase font size
  • Default font size
  • Decrease font size

קליניקת מומחים

consulting-smallבין תחומי ההתמחות של הקליניקה: ייעוץ משפחתי, ייעוץ זוגי, גישור בין הורים וילדים.

לחצו כאן לקבלת פרטים נוספים

עיתון יסודות

newspaper-smallהעיתון מספק מידע מקיף במגוון התחומים בהם עוסק המכון...

לחצו כאן לצפייה בגליונות העיתון

שאלו את המומחים שלנו

p-forum-small

הורים ובני נוער מוזמנים לשאול ולקבל ייעוץ ראשוני. לחצו כאן כדי לשלוח שאלה

לחצו כאן לצפות בשאלות ותשובות שפורסמו

ילדים ונוער בפייסבוק - מהן הסכנות ואיך הורים יכולים להגן על ילדיהם מפניהן?

בראיון מיוחד בנושא שימוש ילדים ונוער באינטרנט, מדגישה אביטל גרשפלד ליטוין, פסיכולוגית ומרצה בכירה במכון יסודות, את הסכנות האורבות לילדים ברשת – אם באמצעות התכנים אליהם נחשפים ואם באמצעות המידע אותו הם חושפים בתום לב. הסכנות עשויות להתבטא בקשרים עם פדופילים, ללא ידיעתם, ובפגיעות מילוליות בין ילדים. תפקיד ההורים: לגלות נוכחות, לשוחח, לבדוק כיצד מתנהלים ברשת ולהגביל, כי גם במרחב הווירטואלי לא הכל מותר.

לחצו כאן למאמר המלא

פורסם בעיתון MNEWS, בתאריך 22/03/12

משחקים ברשת: מורידים חזיות, אונסים, סוחרים בסמים...

בראיון מיוחד על משחקים ברשת בנושאי מיניות ואלימות, מדגישה אביטל גרשפלד ליטוין, פסיכולוגית ומרצה בכירה במכון יסודות, את הקלות בה מוצפים ילדינו בתכנים קשים לצפייה, המעצבים תפיסות חברתיות ומנגד - את חשיבות הנוכחות ההורית. לא צריך להפחיד או לעקוב, אלא פשוט להיות שם - לשוחח , לשאול, להציץ - לדעת היכן מסתובבים.

לחצו כאן למאמר המלא

מה זה שימוש בחומרים נדיפים?

שימוש בחומרים נדיפים מתייחס להרחה ושאיפה של מספר רב של חומרים ומוצרים שהמשותף לכולם הוא העובדה שהם גורמים לתחושה אופורית הכוללת סחרחורת, תחושת ניתוק, קהות-חושים, הזיות שמיעה וראיה ועוד. בין החומרים הנפוצים בקרב בני-נוער ניתן למצוא דבק מגע, גז מזגנים (פריאון), גז-צחוק (Nitrous oxide), פופרס, מדללי צבע, ספריי שיער וגז להקצפה.

בדרך כלל לא מתייחסים להרחת חומרים נדיפים כשימוש בסמים, עם זאת, חשוב לזכור שחומרים אלו עלולים להיות מסוכנים לא פחות מסמים אחרים ועלולים לגרום למוות כבר בשימוש הראשון. כמו כן, הם עלולים לגרום לפגיעות במוח, בריאות, בכבד, בכליות או להוות דלת כניסה לשימוש בסמים לא חוקיים.

כמה בני-נוער משתמשים בחומרים נדיפים?

על פי נתוני הרשות למלחמה בסמים, בשנים האחרונות חל גידול במספר הילדים ובני הנוער המשתמשים בחומרים נדיפים. מנתונים שהתפרסמו בשנת 2005 מתברר ש- 15.8% מבני הנוער בגילאי 12-18, דווחו על שימוש בחומרים נדיפים. משמעות הדבר, שכל נער/ה שישי/ת במדינת ישראל התנסה לפחות פעם אחת בחומרים אלו למטרת עונג. עוד נמצא שהגיל הממוצע לתחילת השימוש בחומרים נדיפים הינו 13, כאשר לחברים ולהורים יש השפעה מכרעת על ההחלטה להשתמש או לא.

האם באמת אפשר למות משימוש בחומרים נדיפים?

חנק בעקבות כיסוי חלל הפה והאף על ידי שקית נילון, חנק בעקבות הקאה, חוסר חמצן בעקבות השימוש בחומר הנדיף, חימצון לא יעיל של הריאות, התפוצצות או הדלקות החומר הנדיף, שיבוש בקצב ופעילות הלב, תאונות כגון נפילות מגגות בעקבות השימוש, נזקים קוגניטיביים ופגיעה בחושים, הם חלק מהסיבות לתוצאות הקטלניות שעלולות להגרם בעקבות הרחה של חומרים נדיפים.

למה בני-נוער משתמשים בחומרים נדיפים?

כמו כל סם אחר, סגריות, אלכוהול ומריחואנה, הסיבה העיקרית לשימוש בקרב בני-נוער הינה סיבה חברתית. הצורך של הנער/ה להרגיש "שייכים" וחלק מ"קבוצת-הגיל", מקשה עליהם לסרב להשתמש בסמים במפגשים חברתיים. כמו-כן, הקלות הרבה בהשגת החומר, תפיסה מוטעית ש"לא מדובר בסמים", הריגוש, זמן ההשפעה המוגבל ותפיסה מוטעית לגבי נזקי השימוש, כל אלו משפיעים על הבחירה להשתמש.

מאיפה הם משיגים את החומרים?

מהמחסן בבית, מהמזווה, מהארון מתחת לכיור, מחנות מוצרי הבניין הקרובה, מתחנת הדלק, ממזגנים, מחנויות וירטואליות באינטרנט, בכניסות למקומות בילוי ומפיצוציות. מדובר בחומרים הנמצאים בכל מקום, קלים מאוד להשגה ועלותם נמוכה.

איך אפשר לדעת עם הילדים שלנו הריחו חומרים נדיפים?

השימוש ברוב החומרים הנדיפים אינו קשה לזיהוי כל עוד קיימת מודעות לנושא. שימוש בחומרים אלו משאיר ריח המתנדף דרך מערכת הנשימה. כמו כן, קיים ריח ייחודי שיכול להשאר לאורך שעות אשר נספג בבגדים וניתן לזהותו. סימני הרעלה מיידיים נמשכים בין דקה לחמש דקות לכן, בדרך כלל, לא תוכלו לזהות על פי השפעת החומר אלא על פי סימנים נוספים הכוללים:

  • מיכלים או שפורפרות של דבק מגע, צבע, מדללים וספריי בחדר של ילדיכם, מתחת למיטה שלהם או בכל מקום שהמיכלים לא צריכים להיות.
  • העלמות של חומרים נדיפים ממקומם הקבוע.
  • כאשר יש סימני צבע, מדללים או דבק מגע על גופו של ילדכם או על פניו ללא סיבה מובנת.
  • כאשר נודף מהפה של ילדיכם ריח חזק של חומרים נדיפים.

מה ניתן לעשות?

במידה ויש לכם ילדים מתחת לגיל 12 דאגו שהחומרים לא יהיו בהישג ידם. אחסנו חומרים רעילים במקום גבוה ונעול, ללא גישה לילדים. היו נוכחים בחיי ילדכם והקפידו להקשיב להם.

כאשר נתקלים בילד ששואף חומרים נדיפים אין להבהילו או לרדוף אחריו בשל מחסור בחמצן ופגיעה בקצב הלב. בשלב ראשון יש להרגיעו ולעזור לו להתאושש. יש לאוורר את המקום אם מדובר במקום סגור ולהזעיק את מד"א.

להורים לילדים מעל גיל 12 :

  • הסבירו מה זה רעל וכיצד רעלים פוגעים בגופנו.
  • ציינו מוצרים הנמצאים בבית שאסור לילדכם לגעת בהם.
  • קראו ביחד את הוראות הזהירות הכתובות על מיכלים ואריזות המוצרים.
  • הבהירו מה הם אמצעי הזהירות לשימוש בחומרים ביתיים.
  • שאלו את ילדיכם האם הם מכירים בני-נוער שמשתמשים בסמים, מריחים חומרים נדיפים או משתכרים מאלכוהול. חשוב שתביעו את עמדתכם בעניין.
  • ציינו שלהשתכר, להשתמש בחומרים נדיפים או להשתמש בסמים זו לא דרך
  • ראויה להרגיש שייך או מקובל בעייני החברים.
  • חזקו את ילדכם על היכולת שלהם להתמודד עם לחץ חברתי ולסרב למצבים שעלולים לסכן אותם.
  • התייחסו לעובדה שבגרות נמדדת על פי קבלת החלטות תוך הפעלת שיקול דעת ולא על ידי לקיחת סיכונים מיותרים.
  • עודדו את ילדכם לפנות אליכם בכל שאלה ועניין גם באמצע הלילה במידה והם זקוקים לעזרה

מידע נוסף ניתן למצוא ב "תוכנית למניעת שימוש בחומרים נדיפים לכיתות ה-ו, ז-ט". הרשות הלאומית למלחמה בסמים ואלכוהול ושפ"י, משרד החינוך

טיפים לתקשורת הורים-ילדים בגיל הנעורים

גיל הנעורים מהווה אתגר להורים. הורים למתבגרים צריכים להתמודד עם הצורך של בני הנוער לחוות יותר ויותר תחושה של עצמאות. המפגש של ההורים עם צורך זה מחייב חשיבה לגבי דפוסי התקשורת בינם לבין ילדם.

 ישנם מספר עקרונות בסיסיים שעשויים לסייע בקיום תקשורת טובה יותר עם ילדינו המתבגרים: כבוד הדדי, הקשבה, הדדיות, מתן משוב והימנעות מפגיעה והשפלה.

 על מנת לקיים תקשורת טובה צריך לשים דגש על המרכיבים הבאים:

 

  • גילוי הבנה לצורך של הנער/ה לעצמאות- אכן ילדינו זקוקים לחוות עצמם כנפרדים מאיתנו ולכן חשוב לכבד זאת בתקשורת הבין אישית. כמו כן, הסגנון הקצר שחלק מההורים נתקלים בו, מקורו ברצון ההולך וגובר למרחב נפרד של הילד מהוריו.

  • גיבוש עמדה בנושא (גיבוש הגיון פנימי)- לעיתים קרובות שיחות בין הורים למתבגרים מתמצות ב"אבל למה" ו"את לא מבינה". בשל חוכמתם ודעתנותם של ילדינו, חשוב שנקדיש מחשבה לגבי תוכן השיחה והסיבות לקיומה לפני שזו מתקיימת. כך נוכל להתמודד ביתר יעילות עם תכנים שיועלו בשיחה.

  • קיום דיאלוג פתוח- חשוב לזכור שלילדינו יש מחשבות, דעות, עמדות ורצונות משל עצמם. חשוב שנקיים את השיחה עם מוכנות לשינוי עמדות. דיאלוג משמעותו המוכנות להשתנות ולקבל דברים שלא חשבנו עליהם קודם.
    הדבר נכון גם לילדינו.

  • יצירת "מצב" להידברות- לעיתים השיחות עם ילדינו עלולות להיות סוערות, לכן כדאי לבחור מקום שמאפשר קיום שיחה באווירה נעימה, כמו בית קפה וכד', רק בין הילד להורה. סביבה כזו  מאפשרת הידברות טובה יותר.
  • גילוי אמפטיה- חשוב לגלות הבנה לצורכיהם של ילדינו. יחד עם זאת, אין זה אומר שהבנה משמעותה הסכמה.

  • הגדרת בקשות וציפיות בצורה ברורה- קשה לילדינו להבין למה אנחנו מתכוונים כאשר אנו אומרים "אתה יותר מדי זמן בצופים". חשוב שנאמר בצורה ברורה מהן הציפיות והבקשות שלנו מן הילד.

  • קביעת סדר עדיפויות- חשוב לקבוע מהם הנושאים החשובים יותר והחשובים פחות, ובהתאם לכך להקדיש זמן לשיחה.

  • גילוי חיבה- חשוב שילדינו ימשיכו לשמוע שאנו אוהבים אותם, דואגים להם ורוצים בטובתם. לא תמיד זה ברור להם. חום, קירבה ודאגה מהווים בסיס מצוין לתחילתו של כל תהליך תקשורתי.

  • לא לוותר- אף על פי שילדינו לעיתים קרובות "מסננים" אותנו, חשוב לא לוותר ולהתעקש גם על קיום שיחות קצרות ואפילו קצרצרות המסתיימות במשפט אחד או שניים.

 

 ובאופן כללי:

 

התעניינו בילדכם, דאגו מידי יום לשאול אותם לשלומם במפגש פנים אל פנים ולא דרך הטלפון.

-     רצוי לקיים ארוחה יומית משותפת שבה ניתן יהיה לדבר סביב השולחן.

-     עודדו את ילדכם ליצור גירויים מעצמם ולחסוך ב“אטרקציות“ וגירויים חיצוניים.

-     העבירו מסר ברור לגבי התנהגויות שעלולות לסכן את ילדכם, כולל שתייה של משקאות אלכוהוליים, שימוש בסמים או השתתפות במשחקי מזל ועודדו את ילדכם להתרחק ממקור סכנה.

-     דעו מה ילדכם עושים עם הכסף שאתם נותנים להם והגדירו בצורה ברורה מה מקובל ומה לא.

-     עודדו מסיבות ובילויים בבתים ולא ברחוב, בגינות, במועדונים, במסיבות טבע או יער.

-     במידה וילדכם יוצא מהבית, בררו לאן הם יוצאים ועם מי, האם הם מתכוונים לשתות משקה אלכוהולי וכיצד הום מתכוונים לסרב לשימוש בסמים.

-     צרו רשת הורית על מנת להתמודד עם המושג ”לכולם מותר“, ”לכולם יש“ ועוד....

-     הגדירו לילדכם את שעות החזרה מבילוי, את שעות הצפייה בטלוויזיה ואת שעות השהיה מול המחשב.

-     דרך האינטרנט ילדכם נפגשים עם חברים, רואים סרטים, שומעים מוזיקה ואוספים מידע. דאגו לדעת לאן ילדכם יוצאים לבלות ועם מי הם נפגשים גם אם מדובר באינטרנט.

-     הוו דוגמה אישית לילדכם לגבי כל הקשור  להימנעות ממצבי סיכון .

-     אל תיבהלו מכעסם של מתבגרים, זכותם לכעוס וחובתכם ההורים לבקר ולהגביל במידת הצורך.

-     אפשרו עצמאות, עם זאת,  דרשו מילדכם לקחת אחריות בחדר, בבילוי, בלימודים נהיגה או בכל מקום אחר.

-     דברו עם ילדכם ואפשרו ערוץ תקשורת פתוח, היו גאים בהם והמשיכו לחזק ולעודד אותם במקומות הראויים. גישה חיובית חמה ואוהבת תאפשר להם לקבל את המסרים שלכם.

 

 

 

מאמר זה עוסק בגישת "האבהות המפרה" (generative fathering) להבנת אבות, התערבות עמם ומחקר אודותם. גישת האבהות המפרה הופיעה בארה"ב במהלך שנות ה 90 ומאז היא מתפתחת ומשפיעה בארצות נוספות וישראל בתוכן. בבסיס הגישה עומדת ההנחה כי "לאבות יש, באופן בסיסי, את הציווי האתי, הרצון והיכולת להתחייב, לבחור, ליצור, לחנוך, לדאוג, לשנות, להתקשר ולתקשר – כל זאת למען הדור הבא". הנחת יסוד חיובית זו, גם אם כיום היא תשמע ברורה מאליה לרבים מאיתנו, איננה הנחת היסוד ששלטה בשיח האקדמי אודות אבות ואבהות בשנים שקדמו להופעת זרם האבהות המפרה. בין אבות לבין עולמות הטיפול והמחקר שררה אווירה של עוינות וחשדנות הדדית. תחושתם של אבות רבים שבאו במגע עם שירותי המשפט או הרווחה הייתה כי קיימות הנחות יסוד שליליות אודות מידת המוטיווציה שלהם, יכולותיהם הרגשיות, מידת המעורבות שלהם בחיי ילדיהם וכן הלאה. בתגובה, הדירו ועדיין מדירים אבות רבים רגליהם מתוכניות התערבות עם אבות.

לצד הנחות היסוד החיוביות שתוארו להלן, טוענים אנשי הגישה כי תפקידם של אנשי הטיפול והמחקר הינו להבין מה היא תרומתם הייחודית של גברים למלאכת ההורות. פלקוביץ מהכותבים הבולטים בגישת האבהות הג'נרטיבית, מנתח את הדוגמא הבאה: שני אבות יצאו עם ילדיהם לדיג. האב הראשון התיישב ליד בנו ושוחח עמו אודות נושאים רגשיים שונים. האב השני התמקם מעברו השני של הנהר והציע לבנו שיתחרו ביניהם מי ילכוד מספר גדול יותר של דגים. פלקוביץ שואל – מי מבין שני האבות הנו אב מעורב יותר? תשובתו הנה כי כל אחד מהם מעורב בדרכו. יש חשיבות גדולה לשיחה סביב נושאים רגשיים, אך גם לתחרות דיג יש מקום חשוב בקשר שבין אב לבנו. יצירת הזדמנות להתנסות בתחרות, אחד כנגד השני וכנגד הטבע, הנה סוג של מעורבות הורית שאל לנו להמעיט בחשיבותו. תהיה זאת טעות להעדיף סגנון מעורבות אחד על פני סגנון אחר. זאת ועוד, המצב הרצוי הוא בו אותו אב מצליח לאזן בין "שיחות נפש" לבין תחרויות.

הצורך להגדיר מחדש את המעורבות ההורית מעסיק רבות את אנשי האבהות הג'נרטיבית. לתפיסתם, הגדרות צרות של מעורבות הורית, המתייחסות רק אל רגעים בהם מתקיים קשר ישיר של טיפול, שיחה או משחק כאל מעורבות הורית, מובילות למסקנה כי אבות אינם מעורבים. אולם, אם מרחיבים את הגדרות המעורבות, וכוללים בהן גם סוגי מעורבות כדוגמת דאגה, תכנון כלכלי, מעורבות מחשבתית, זמינות, נוכחות חיה (being there) וכיו"ב, הרי שמקבלים הגדרת מעורבות התואמת יותר את סגנון הורותם של אבות ואת אורח חייהם. שוב, אין תחליף לשעות היקרות בהן משחקים, משוחחים, נוגעים ומטפלים, אך אין להמעיט בחשיבותם של סוגי המעורבות האחרים.

לגישת האבהות הג'נרטיבית הנחות יסוד נוספות. אמנה שתיים מהן:

א) אבהות איננה תפקיד או תפקוד של גברים – היא נובעת ממעמקי עולמם הפנימי. לגברים ציווי פנימי עמוק המניע אותם להיות אבות – האבהות אינה משהו שהם לומדים מבחוץ. לפיכך, תפקידה של סביבה תומכת לחשוף את הפוטנציאל הגלום באבות, לא ללמדם או לתקן ליקוי הקיים בהם לכאורה.

ב) היות והאבהות נובעת ממעמקי נפשם של גברים – גלומה בה הזדמנות התפתחותית עבורם. האבהות מעניקה לגברים הזדמנות להתפתחות מרכיבים רגשיים ובין אישיים, אשר התפתחותם עשויה הייתה להיעצר, אלמלא נענו לאתגרי ההורות. היכולת לקרבה אינטימית היא אחת היכולות הבולטות המוזכרות בהקשר זה.

התערבות מקצועית עם אבות ברוח גישת האבהות המפרה תכלול מספר מאפיינים בולטים:

א) הנחות היסוד ביחס למטרת ההתערבות תהינה חיוביות. אנשי הגישה לא יניחו כי קיים ליקוי באבהותם של המבקשים להשתתף בקבוצה או שמטרת הקבוצה לעורר באבות מוטיווציה למעורבות רבה יותר. ההנחה היא כי הרצון והיכולת קיימים. מטרת ההתערבות תהיה לזהותם, להדגישם ולהביאם לידי ביטוי, במידה ומסיבה זו או אחרת הם נחסמו.

ב) התערבות ברוח האבהות המפרה תהיה קשובה לחוויותו של האב. ההנחה היא כי גם אם נחוץ שינוי, הוא לא יתאפשר עד אשר יחושו אבות כי בראש מעיני המבקשים לסייע להם עומדים הניסיון להבינם, ללמוד על האבהות כפי שהיא נראית מבעד לעיניהם ולהכיר את מגוון הרגשות הפועלים בהם. כיצד אתה מרגיש כאב? מה מאפיין אותך בכאב? מהם הרגעים בהם אתה חש שהמלה "אבא" מתמלאת משמעות? יהיו השאלות הראשונות שיידונו בהתערבות מעין זו.

ג) מאפיין חשוב נוסף של ההתערבות יהיה "הכרת אזורי נוחות". כמעט לכל אב ישנם המקומות בהם הוא חש בטוח כהורה – מקומות בהם הוא חש כי הוא עושה את הדברים בצורה הנכונה ועל פי ציפיותיו מעצמו. במהלך ההתערבות יזהו אבות נקודות אלו, ייבחנו את "סוד ההצלחה" וינסו, אם הדבר נחוץ, להרחיב את מגוון הפעילויות בהם הם חשים בנוח.

ד) התערבות עם אבות תהיה "רגישה תרבותית". ישנן דרכים רבות להיות אבא והן מושפעות, פעמים רבות, מן התרבות בה מתקיימת האבהות או מן התרבות ממנה הגיעו האבות. בתהליך ההתערבות יזהו אבות את המורשת האבהית ממנה הגיעו ובתהליך של דיאלוג יבחנו אילו מרכיבים יקרים לליבם ובאילו מרכיבים הם מוכנים להכניס התאמות ושינויים. מטפלים ומנחי קבוצות ברוח הגישה מוזמנים לראות עצמם גם כתלמידים, המרחיבים את הבנתם אודות אבות ותפקידיהם בתרבויות שונות מאלו שלהם.

ניסיוני האישי כמטפל מלמד כי האבהות עשויה להוות שער אל עולמם הפנימי של גברים. פגשתי גברים רבים אשר לא היו מעוניינים להתבונן ברגשותיהם – עד לרגע בו החלנו לדבר על אבהותם. כאשר דברנו על אבהות התפרץ מאותם הגברים, "הבלתי מרגישים" לכאורה, רגש רב. הדיבור על האבהות, פתח מעין חלון דרכו יכלו להמשיך ולהתבונן על עצמם. כאשר מדברים עם גברים על אבהותם, פעמים רבות מתוארת תערובת מורכבת של רגשות כדוגמת אהבה שלא ניתן לתאר במילים, תחושות של אושר, משמעות ומלאות לצד תחושות כתסכול, כמיהה לקרבה, דחייה וכישלון. התבוננות בתערובת הרגשית המבלבלת והתחקות על מקורותיה, עשויה להיות הצעד הראשון לקראת שינוי.

לסיכום, גישת האבהות המפרה נשענת על הנחות יסוד חיוביות כלפי אבות. האבהות נתפסת כמרכזית בעולמו של הגבר ותהליך התפתחותו הנפשית. על פי הגישה, ישנן דרכים שונות להיות אב מעורב ועל גברים, כמו על אנשי המקצוע בתחומי הטיפול והחינוך, לגלות מה היא תרומתו הייחודית והחשובה של כל גבר למלאכת ההורות.

* גיא פרל, עובד סוציאלי Msw, פסיכותרפיסט יונגיאני, מנחה קבוצות ומדריך. עובד בקליניקה פרטית במבשרת ציון, מלמד באונ' העברית

אברהם נולד וגדל בבית דתי במושב דתי במרכז הארץ. לאברהם שלושה אחים ואחיות. אביו שלמה שימש כחזן בבית הכנסת ואמו עבדה כגננת והייתה פעילה בקהילה בגמילות חסדים.

כמו כל בני גילו גדל אברהם על ברכי הדת, למד לברך לפני האכילה ולאחריה, למד את קריאת שמע שעל המיטה ולאט לאט הוסיף קטעי תפילה לתפילתו. מגיל צעיר אהב אברהם להתלוות אל אביו לבית הכנסת. בתחילה שיחק עם חבריו מחוץ לבית הכנסת ובהמשך עמד על יד אביו והתפלל. כמה מאושר היה אביו כאשר החל אברהם לומר "אנעים זמירות" בסיום תפילת מוסף של שבת. אברהם ראה את אביו לומד תלמוד ואף הצטרף ,לעיתים, לשעורי ההלכה בישוב.

אברהם למד בבית ספר ממלכתי דתי ובחטיבת הביניים עבר ללמוד בישיבה נחשבת. נקודת המשבר החלה סביב גיל 13, בר המצווה. אברהם למד אצל רב הישוב לקרוא את הפרשה שלו, פרשת " שופטים" והתעמק בפרושי חכמים לפרשה. בשיחות שערך עם הרב הרבה אברהם לדבר על העובדה שחברי המושב באים לבית הכנסת לתפילות שחרית , מנחה ומעריב, אך מרבים לדבר , לרכל ולהוציא לשון הרע. אברהם לא הצליח להבין את פשר הדבר. ובנוסף – השכנים. איך יתכן, חשב, שהשכנים רבים אחד עם השני ולא מקיימים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך". והכי הכי הפריע לו חוסר כיבוד הורים. בביקוריו אצל חבריו הטובים, לא יכול היה לראות את החוצפה והזלזול של חבריו בהוריהם.

ככל שהתבגר, גדל הפער וחוסר הבנתו בין ההתנהגות הדתית שכ"כ הורגל אליה להתנהגות המוסרית שראה בסביבה הקרובה אליו. הוא החל לשאול שאלות ולתמוהה האם לכך התכוון הקב"ה. בשיחה עם אביו אמר לו ש"עליו לקבל זאת כעובדה" ו"ככה זה בחיים". גם אמו לא הצליחה לספק לו תשובות שיניחו את דעתו. אברהם שהיה רגיש מאד ובעל אמונה חזקה, הרגיש סערה חזקה שלא נותנת לו מנוח. ככל שחיפש ושאל חברים, מורים ואנשי רוח, הרגיש אברהם שכולם מתחמקים ממנו ומנסים לטייח. אברהם לא הצליח למצוא אנשים שהיו מוכנים לענות לו על שאלותיו הקשות .

הקש ששבר את אברהם מבחינה דתית היה שאביו של חבר טוב שלו שהואשם בגניבה במושב, הפך ביחד עם משפחתו למנודה ללא רחמים. האשמה מעולם לא הוכחה וכאב לו שאנשים שופטים אפילו שהאב זוכה.

בתקופת התיכון, בישיבה, אברהם לא רצה לקום להתפלל שחרית והיו לו הרבה מריבות עם הוריו בנושא, גם מנחה ומעריב לא היו משאת נפשו. הוא פשוט חיפש עולם הוגן וצודק . הוא לא הצליח להשלים עם ההבדלים הגדולים בין הנאמר לנעשה. מוריו ניסו להכריח אותו להתפלל, אך ללא הצלחה רבה. גודלה של הכיפה נעשה קטן יותר ויותר. אברהם התחיל לקרוא ספרים שלא קשורים לדת. ציוניו במקצועות הקודש צנחו פלאים. בכתה י"א הוא השקיע את כל מרצו בלימוד מקצועות החול. אנגלית ומתמטיקה שבו את ליבו יותר מגמרא ותנ"ך.

להוריו היה קשה להתמודד עם העובדה שגם בשבתות נשאר לישון ולא הסכים ללכת לבית הכנסת. אברהם הסתגר בתוך עצמו ושיתף מעט מאד את משפחתו. הוא הסב לשולחן עם משפחתו, אך עזב עוד לפני ברכת המזון.

לאט לאט גילה אברהם את הטלוויזיה , המחשב, העיתונות ונסחף אחר השימוש בהם. בשיחות עם חברים גילה שגם להם הדת נראית מעיקה ולעיתים לא מובנת.

לאחר סיום התיכון עם בגרות מלאה, אברהם החליט להתגייס לצבא. הוא צורף ליחידה קרבית ושם נפגש עם חיילים שעברו תהליכים דומים לאלה שהוא עבר.

הוריו חוו קושי מאוד גדול לאור חזרתו של אברהם בשאלה. ראשית הם דאגו שגם שאר הילדים במשפחה ילכו בעקבותיו . הם הרגישו חסרי אונים. מצד אחד אהבו אותו אהבה עזה ומצד שני לא יכלו להסכים, לקבל ולהתחבר עם הבחירה וסגנון החיים החדש שלו. כמו כן צפה תחושת כישלון חינוכי וערכי. הם קיימו בינהם הרבה שיחות נפש בניסיון להבין היכן טעו? בנוסף, העובדה שאברהם הוריד את הכיפה והפסיק להגיע לבית הכנסת גרמו להם לחוש בושה בקהילה.

חשש נוסף שהציף אותם הוא המחשבה שאברהם יתרחק מהם ושהם עלולים לאבד את קרבתו.

חזרה בשאלה של ילד במשפחה, מעוררים מערבולת ערכית ורגשית ופחד מנתק משפחתי. חזרת אברהם בשאלה מצריכה התמודדות לגבי דימוי ההורות, ערכים וחינוך, התמודדות בתוך המשפחה ומחוצה לה – בקהילה. כמו כן, קיים צורך לקבוע הסדרים חדשים לגבי התנהגות בבית ובקהילה וקביעת גבולות מחודשים תוך תחושת אובדן של ההורים. גם החוזר בשאלה חווה קשיים ביחסיו עם הוריו. הנער/ה חווים את אכזבת הוריהם וגם הם חרדים לקשר עצמו ולטיבו. כמו כן הם חווים בדידות וחוסר שייכות לעולם המוכר.

הורים החווים קושי סביב חזרת ילדם בשאלה חשוב שיחוו תמיכה וקבלת כלים להתמודדות עם השינוי בצורה לא משברית.

קבוצות תמיכה להורים לחוזרים בשאלה במקרים כאלו יכולות לתת מענה להורים ולאפשר להם לבטא רגשות ומחשבות שעולים וצפים. הקבוצה יכולה לחזק את החוסן הרגשי באמצעות עידוד לתקשורת רגשית , כמו גם חיזוק תחושת השייכות של ההורים וילדם החוזר בשאלה למשפחה הגרעינית ולקהילה.

קבוצת תמיכה להורי חוזרים בשאלה חשוב שתעסוק בהבנת תהליך היציאה בשאלה, הגברת המודעות לסגנון האישי של היוצאים בשאלה והוריהם, חיזוק תקשורת מקבלת ומכבדת, מציאת דרכים יצירתיות לתקשורת בין אישית ופיתוח כבוד הדדי תוך יכולת הגדרת גבולות מחודשים בין ההורים לילדיהם.

ערכן של קבוצות תמיכה בהבנת החוויה המשותפת של משתתפי הקבוצה, הגברת המודעות לקשיים הכרוכים ביציאה בשאלה מצד אחד ומאידך קבלת כלים תקשורתיים שיחזקו קבלה הדדית תוך שמירת ערוץ פתוח, הצבת גבולות והגברת החוסן המשפחתי בהתמודדות עם החוזר בתשובה.

גל שפרון: עובד סוציאלי קליני, מנחה קבוצות, מטפל במתבגרים במסגרות דתיות

חמישי, 11 אוגוסט 2011

מהמרים בהתבגרות

אם נערוך משאל בקרב תושבי העיירה רובסטאון (Robstown) במדינת טקסס שבארה"ב, ספק אם הם כולם ידעו למקם בדיוק את ישראל על הגלובוס, או לנקוב במספר התושבים החיים בה. לחילופין, אם נבדוק את הידע של בני/ות הנוער בישראל באשר להיסטוריה של משחק הפוקר הפופולארי ביותר בעולם "טקסס הולדם", ספק אם הם ידעו היכן הומצא המשחק ובאיזו שנה (בעיר רובסטאון, סביב שנת 1900). אבל, אם נברר בקרב בני נוער ישראלים בגילאי 14-18 מהם החוקים של משחק הקלפים שסחף את העולם ולאחרונה הפך לשם דבר גם בישראל, לא תאמינו אבל רבים מהם יודעים את רזי המשחק בע"פ. אמנם כאן לא המקום והשעה לדון במהלכי המשחק, אך למי שיש רגע פנוי יכול בתוך כמה דקות להתעדכן באחד מאתרי האינטרנט הרבים, המציעים לשחק במשחק, להוריד אותו לטלפון הנייד או לצפות בטורנירים המתקיימים מעת לעת ומשודרים בכל ערוצי הספורט. בישראל, לא מתקיימים טורנירים ממין זה באופן חוקי, מאחר ובית המשפט קבע כי משחק הפוקר "טקסס הולדם" הוא בניגוד לחוק. כך נקבע למשל בפסיקה של בית משפט השלום בתל-אביב בחודש יוני 2008, בראשות השופטת רחל גרינברג, שבה הורשע אדם בארגון משחק קלפים מסוג זה בבית מלון ברמת-גן.

משחקי הימורים בישראל הם לא תופעה חדשה, אך כניסתם של בני נוער למעגל המהמרים הנה ללא ספק תופעה חדשה יחסית ומטרידה כאחד. אמנם כבר בתחילת שנות האלפיים, "התפוצצו" בזו אחר זו פרשות של הימורים לא חוקיים בקרב בני נוער, בעיקר במסגרת הימורי ספורט היודעים בכינוי "בתים" (מלשון bet , להמר) , שהתקיימו אף בין כותלי בית הספר.

אז יחסו את התופעה בעיקר לנוער שוליים, שנגררו להימורים לא חוקיים בחסותם של סוכני הימורים עבריינים. חלק מבני הנוער נפגע קשה מהעיסוק בהימורים הלא חוקיים ובעיתונות עסקו בנושא באופן בולט. מאחר והנושא ירד מהכותרות ועד לפני שנתיים שלוש כמעט ולא נדון, בני הנוער, כפי שקורה פעמים רבות, השתעממו מהעיסוק בהימורי ספורט לא חוקיים וחיפשו אטרקציה חדשה - נראה היה כי בני הנוער מתרחקים מעולם ההימורים.

אך בשנתיים שלוש האחרונות צצה ועולה תופעת הימורים חדשה אשר מציפה את המדינה וגם ופושעת בקרב בני הנוער: משחק פוקר בגרסת "טקסס הולדם". נכון, גם טוטו, לוטו ובעיקר ווינר (הימור מספורט יומי) הם מנת חלקם של בני הנוער, אך לגביהם יש חוק ברור "ההשתתפות אסורה מתחת לגיל 18". לצערנו לא כל בעלי הדוכנים בהם נמכרים טפסי ההגרלות דואגים לבדוק תעודות זהות ללקוחות הצעירים. לא מזמן ראיתי משפחה שלמה, אבא, אמא ושני ילדים בגילאי העשרה המוקדמים שהוציאו כסף רב על כרטיסי גירוד וטופסי הגרלה, אף על פי שהילדים היו הרבה מתחת לגיל 18. אך לעומת משחקי ההגרלה הנמכרים בחסות המדינה ומוגבלים בחוק ובעיקר בכך שהם נמכרים אך ורק בדוכנים חוקיים, משחקי קלפים יכולים להתקיים בכל זמן, בכל מקום ובכל שעה. וכך נולדה תרבות פנאי חדשה ומרגשת אשר מעסיקה עשרות אלפי בני נוער ברחבי הארץ, תרבות פנאי המשלבת משחק קלפים פופולארי ובצידו רווח או הפסד שתלויים בעיקר במזל וקצת בחוכמת המשחק.

התופעה הפכה עד כדי כך נפוצה שבמפגשים שלי עם בני נוער וגם עם הוריהם צצים ועולים מדי פעם סיפורים הקשורים במשחק הפוקר, אשר ממחישים את גודל התופעה. לדוגמא, הורים מספרים כי אחד הגימיקים הגדולים כיום בתחום מסיבות בר-המצווה המושקעות, הוא "בר מצוות נושא", כאשר אחד הנושאים הפופולאריים הוא: "בר מצוות לאס ווגאס", על כל המשתמע מכך. כמו כן בני נוער מדווחים שהם קונים לחבריהם בהזדמנויות שונות מתנות הקשורות במשחק הפוקר. כיום ניתן לרכוש בחנויות פנאי ומשחקים, ערכות פוקר עם קלפים וז'יטונים (אסימונים כמו בקזינו). במפגשים רבים עם בני נוער הם מדווחים על קבלת מתנה שכזו ביום הולדת למשל.

לא צריך להתאמץ בכדי להבין את הסכנות הטמונות במשחקי קלפים המעורבים בהם כסף, יצרים וגיל ההתבגרות. הימורים הם טריטוריה מסוכנת ובפרט כאשר גיל המהמרים הוא הרבה פחות מ "בלאק ג'ק" (21). עד כה התופעה גבתה קורבנות רבים, גם בקרב בני הנוער וגם בקרב ההורים. מחד בני נוער הנתפסים בכלכלתם נעצרים ואף נפתחים נגדם תיקים פליליים וגם בני נוער המסתבכים בחובות לגורמים עבריינים או אפילו סתם לחבר מהכיתה. מאידך הורים שנגנבו מהם כספים לצורך החזר חובות של ילדיהם, כמובן שהדבר קורה בד"כ שלא בידיעתם. לעיתים הורים נאלצים לממן הפסדים כספיים של ילדיהם על מנת לגונן עליהם.

הטיפול בתופעה זו אינו פשוט ובוודאי שאין בסיפור הזה קלף מנצח. משרד החינוך מתחיל לפעול בנושא בתכניות התערבות בבתי הספר. גם כותב שורות אלו משלב את נושא ההימורים להרצאות וסדנאות כבר מזה כמה שנים.

חשוב לקבוע מדיניות ציבורית בנושא ושבעלי הדוכנים המוכרים כרטיסי הימורים לקטינים יענשו . חשוב שהמשטרה תאכוף את החוק בתחנות הטוטו והפיס ובתי המשפט צריכים להחמיר בענישה. לכל אלה בל נשכח, צריך להוסיף את ההורים, שכנראה קצת נרדמו בשמירה, ולהבהיר להם שאם הם קונים כרטיסי גירוד לילדים ועורכים להם בר-מצווה עם שולחנות רולטה, שלא יתפלאו שהילדים לוקחים את החוויה המשפחתית המפוקפקת גם ככה, צעד אחד, שלא לומר הימור אחד, יותר מדי.

* אורי גדס-אילני מרצה ומנחה קבוצות בנושא התנהגויות סיכון וגיל ההתבגרות

חמישי, 11 אוגוסט 2011

להיות אבא

שמש האמהות הגדולה מאירה את הבית, משפיעה מחומה על הילדים ולעיתים אף צורבת אותם בקרניה. ירח האבהות הקטן נע סביב המשפחה ומאיר אותה באורו החיוור. לעיתים מתקרב הירח וגאות אבהית מציפה את הבית, לעיתים מרחיק מסלולו והשפל האבהי חושף את סלעי הגעגועים האבל והכעס על העדרותו. הזמן: 24 שנים לפני כתיבת שורות אלה. שעת ערב, זה עתה חזרתי מהעבודה. אני רוחץ את בני בן החצי שנה באמבטיה. לפתע הוא פורץ בבכי.

"למה הילד בוכה?" נשמע קולה הדאוג של רעייתי מהמטבח.

"אני שוטף לו את העיניים במים, אולי נכנס לו קצת סבון לעיניים. זה כבר בסדר".

"לא זה לא בסדר. אתה צריך יותר להיזהר". צעדים מודאגים נחפזים לאמבטיה

וכבר רבקה לידי, טובלת אצבע במים, ושולפת אותה כנשוכת נחש.

"השתגעת? זה מים פושרים? הרי המים ממש קרים, אין פלא שהוא בוכה" ומיד היא נוטלת ממני את צינור המים, פותחת את המים החמים ותוך כך מנענעת את ראשה ימינה ושמאלה וממלמלת ספק לעצמה ובטוח אלי:

"אני ממש המומה, אני ממש המומה".

היא מחזירה את צינור המים למקומו, טובלת שוב את ידה במים, וכמו שף שזה עתה התערב להצלת המרק שהקדיח תלמידו, היא קופאת לרגע על מקומה ופוסקת: 'עכשיו זה בסדר'. "בוא חמודי" היא פורשת זרועותיה אליו וכבמטה קסמים פוסק בכיו, והריהו שומט עצמו מזרועותי ומטיל אליה את גופו, נצמד בידיו הקטנות אל צווארה ואל שדיה, כמו אומר לי: 'איך אתה בכלל יכול להשוות את החזה השעיר והשטוח שלך למרחב הקסום הזה".

ומיד היא שולחת את ימינה אל האמבטיה, מרטיבה את אצבעותיה, וכמו כומר המזה מים קדושים על קהל מאמיניו, היא מפזרת טיפות מדגדגות על בטנו החמודה שנענית לה בצחוקים וגירגורים. ועכשיו הוא שלה לגמרי, ובאמון מוחלט מרשה לה להטבילו במים, מענג אותה בחיוכים חסרי שיניים, משכשך ומתיז לכל עבר לשמחת שניהם.

כך ללא מילים, בשפה גופנית סודית שאיני מכיר, נכרתת הברית אם – ילד, ואני נותר שם בפינת האמבטיה כילד שחבריו הוציאו אותו ממשחק הכדורגל לאחר שבגללו חטפה הקבוצה גול.

כעסתי על רבקה, וקינאתי בה. למה שוב ושוב אני מוצא את עצמי כשחקן משני בקשר עם הילדים? מה יש לה שאין לי? מדוע בני עצמי ובשרי שועה דווקא אל מנחתה ולא אל מנחתי?

איך היא יודעת לעשות בדיוק את הדבר הנכון ברגע הנכון? האם זו האינטואיציה האימהית שמרגישה את צרכיו יותר ממני מפני שנשאה אותו ברחמה? האם הפסיק לבכות מפני שבמגעה יש משהו מרגיע יותר ממגעי שלי? ואולי זה הגן ה"אימהי" שחסר לי כגבר? אולי הכול מתחיל מכך שחסרות לי מיומנויות טיפוליות, מפני שמעולם לא העזתי לשחק בבובות, למרות שרציתי לחבק בובה או בוב, להאכילם להשקותם וליישנם? ואולי כל זה קורה פשוט כי רוב הזמן לא הייתי נוכח שם, בחיי ילדיי? לא בלידה, ולא בימים שאחריה?

וכמה זה לא הוגן שהוא לוקח אותה ממני בקלות כזו, כמובן מאליו, ולכל כך הרבה ימים ובמיוחד בלילות, ומיד התביישתי בקנאה בבני הקטן וגירשתי את המחשבות הלא בוגרות.

עשרים ושתיים שנים הייתי בצבא. בשנת חייו הראשונה של בני שרתי בסיני והגעתי הביתה פעם בשבוע או שבועיים, ביום שישי. בשנים שלאחר מכן שרתי קרוב לבית אך בעצם הייתי בבית מעט מאוד. יצאתי בשש וחצי בבוקר וחזרתי בשש או בשבע בערב. אחר כך בעיצומו של גיל ההתבגרות של ילדיי, קודמתי לתפקיד התובעני של מפקד בסיס טירונים, מה שהצדיק שוב יציאה של כשנתיים מהבית. שוב לא הייתי בבית ימים שלמים. כאשר חזרתי הביתה התאמצתי להיות אבא למופת, והייתי משוכנע שאני כזה. אבל למרות שעשיתי את כל התנועות ההוריות הנכונות, הראש והלב שלי היו במקום אחר.

האכלתי, ניקיתי, רחצתי וחיתלתי את ילדיי, קמתי אליהם בלילה. אבל רוב הזמן לא הייתי פנוי אליהם רגשית: סיפרתי להם סיפור לפני השינה וחשבתי על ישיבת המטה המחכה לי למחרת בבוקר, עניתי על כל שאלותיהם לפני השינה, אבל התפללתי שכבר ילכו לישון כדי שאוכל להגיע בזמן לחיים יבין, הסעתי את הילדים לגן ולבית הספר, אבל בדרך היסיתי אותם כדי לשמוע חדשות. בסיומו של היום שאלתי 'איך היה בגן ובבית ספר' וגם אמרתי 'יופי' ו'נהדר' אבל לא באמת הקשבתי. כשרבו ובאו אלי שאשפוט ביניהם, העדפתי לא להתערב במסווה 'החינוכי' של 'תלמדו להסתדר לבד ביניכם', אבל בעצם כדי להשתחרר מהצורך להתמודד עם הבעיות של ילדיי ולהתפנות במצפון נקי לעיסוקי 'החשובים'.

הייתי גבר עייף שבא לנוח בבית כדי לאגור כוח ליום הבא במאבק על הקריירה, ההישגים, הפרנסה. גבר שרצה להאמין שיש לו משפחה למופת המתנהלת נהדר בהעדרו.

משבר עזיבתה של ביתנו הקטנה, את בית הספר, ניחת בהפתעה מוחלטת, והיכה אותי בתדהמה ובסערת רגשות שלא ידעתי מימי. הוצפתי פחד, כעס, אשמה, רחמים עצמיים וחוסר אונים. לא ידעתי על החרם שהטילו עליה בכיתה ולא היה לי שמץ של מושג על גודל מצוקתה. לא הבנתי שאם "הכל נראה בסדר', זה לא אומר שבאמת 'הכל בסדר'.

לעיתים קרובות הסביבה מעודדת היעדרות אבות.

"אם אבקש מהבוס לצאת מוקדם יותר כדי לטפל בילדים, אני מסכן את הקריירה שלי. לא חסרים מתחרים שימלאו את מקומי. ככה זה בחיים, אין ברירה. גם אבא שלך הלך לעבודה מוקדם וחזר מאוחר. אז מה, לא גדלת? לא התפתחת? אין לך משפחה? ברוך השם, הקמת משפחה, יש לך אשה וילדים, אז תגיד תודה". אלו משפטים שנאמרים לעיתים קרובות בקבוצות אבות שאני מנחה.

עולם העבודה, גם הוא מזין, אותנו האבות ברגשות אשמה על רצוננו להיות הורים לילדינו זכורה לי אותה שיחה עם ראש המחלקה במקום עבודתי, בעקבות איחור לישיבה. הוא הפסיק את דיבורו והביט בי כדורש הסבר. אמרתי "אני מתנצל על האיחור" וקיוויתי שזה יעבור בשלום. "לקחתי את הבן שלי לקופת חולים". הוא לכסן אלי מבט מעורב של פליאה ונזיפה. "נרדי, ואני חשבתי שאתה נשוי". הוא סקר את הנוכחים וליקט שבע רצון את צחקוקי הגיחוך מהשנינות שהפגין.

עולם העבודה משדר לגברים מסר חד משמעי: "את הטיפול בילדים תשאיר לאשתך. אל תביא את הבית לעבודה. אנחנו רוצים אותך כאן, בזמן ובלי תירוצים של טיפול בילדים חולים. תבוא בזמן ותלך כמה שיותר אחרי הזמן. נקודה." פחדם של גברים מכישלון בתפקיד 'המפרנס העיקרי' מהווה עדיין, אפילו בעידן השוויון בין המינים, את אחד המוקשים העיקריים בפני גברים המעוניינים להיות אבות מייטיבים. הפחד מכישלון כמפרנס, גדול עשרת מונים מהפחד להיכשל כאב. המחיר החברתי על כישלון בפרוייקט הוא בלתי נסלח: עיכוב בקידום, בדרגה, ואף בפיטורין. לעומת זאת, 'פישול' ' בתפקיד האב הוא נסלח מבחינה חברתית. אף גבר לא איבד את מעמדו החברתי בשל העובדה שלא עמד בהבטחתו לילדו להיות במסיבת סוף השנה בבית הספר. כאז כן גם היום נדרש הגבר להתמסרות מוחלטת לתפקיד, למפעל, לתאגיד. כאז כן גם היום מגדירה החברה את הבית והילדים כמשניים בעולמו של הגבר.

למרות ממצאי מחקר רבים ההולכים ומצטברים על תרומתם של אבות לילדיהם עדיין רווח בציבור המיתוס לפיו, "נשים טובות יותר מגברים בגידול ילדים". מיתוס זה הופרך לא מכבר. ספרות מחקרית ותיאורטית פמיניסטית מפריכה את 'מיתוס האמהות' ומגלה כי לנשים ולגברים נתונים שווים להצליח בגידול ילדים. אולם למרות האמת המדעית, למיתוסים יש חיים משלהם, הם מנבאים את עצמם ומייצרים מציאות המוכיחה את 'אמיתותו' של המיתוס. סקר שהוזמן על ידי נעמת מגלה כי רוב הגברים מסכימים עם הדעה לפיה 'נשים מוכשרות יותר מהם בגידול הילדים'. אבות המאמינים כי תפקידם העיקרי הוא להביא פרנסה הביתה ואילו תפקידה של האישה הוא לגדל את הילדים, מנציחים את המציאות החברתית-כלכלית המרחיקה את הגבר ממשפחתו, ופוגעת ביכולתו לתרום לגידול ילדיו. פרנסה היא כמובן הכרח קיומי, אבל לעיתים אינה אלא תירוץ להתחמקות מהמקום הסוער שנקרא משפחה. מקום שתובע מהגבר להקשיב ולהתעמק בצרכי ילדיו ובת זוגו, שלא מניח לו להסתיר את רגשותיו כפי שהוא רגיל בעולם הביצועים המצ'ואיסטי, מקום המפריע לו לנוח ולהירגע מול הטלוויזיה, להתכונן לעוד יום עבודה, מקום בו מדברים בשפה שאינה מוכרת לו, שפה רגשית עם מעט סימני קריאה והמון סימני שאלה, שפה ללא "שורה תחתונה" ועם המון שורות אמצע.

דפוסי התנהגות שגויים של אבות:

אי קבלת הילד – אנחנו מתאכזבים ומתביישים בתכונות ובהתנהגויות של ילדינו, משווים אותם לילדים אחרים ולא מקבלים אותם. כאשר ילדנו אינו עומד בצפיות שלנו או כאשר אינו דומה לנו, אנחנו מכריחים אותו להתנהג בניגוד לאופיו או לצרכיו.

כוחניות והתנשאות – אנחנו מחליטים בשבילם גם כשלא צריך, ומסבירים להם שהם קטנים מכדי לדעת מה טוב בשבילם, כשהם טועים אנחנו חייבים להוכיח את עליונותנו, מנצחים את הילדים בכל ויכוח ולא מודים בטעות או בחולשה של עצמנו, מספרים להם רק על הצלחותינו ולעולם לא מראים להם שאנחנו פוחדים.

התחשבנות – מזכירים להם תמיד כמה עשינו בשבילם, וכמה הם חייבים לנו.

אלימות – נותנים סטירה מדי פעם כדי שיזכרו מי הבוס. בכך אנחנו מלמדים אותו להיות אלים.

היעדרות מחיי ילדנו – אנחנו חוזרים הביתה מאוחר, וגם כשאנחנו בבית לא מפסיקים לחשוב על העבודה והחובות הכספיים. כך אנחנו מתרצים היעדרותנו מחיי ילדינו בצורך לפרנס ונמנעים מ'להעמיס' על עצמו את ה'עול' הנוסף של ההורות.

דיכוי בת הזוג – כשיש לנו ויכוח עם בת זוגנו לעיני הילדים, איננו מניחים לה לנצח אותנו, גם כאשר אנו טועים ולמרות שאנו יודעים זאת.

משאירים את הטיפול בילדים לבת זוגנו – אנחנו נמנעים מלטפל בתינוקות שלנו כי לא אומנו לעשות זאת ואנחנו מאמינים שזה תפקידה של האימא. חוזרים מאוחר הביתה מהעבודה מאוחר ולא מניחים לבת זוגנו לערב אותנו בבעיות של הילדים – מאמינים שזה התחום שלה. כך אנחנו יוצרים מרחק מילדנו.

נעלבים מהילד ומוותרים עליו - אנחנו נעלבים כשהילד מעדיף 'ללכת לאמא' או דוחה את הצעתנו לשחק אתו, ומחליטים לא להציע לו יותר. כך אנחנו מגדילים את המרחק ביננו לבינו.

מתקשים להבין או עולמם של ילדינו – אנחנו בזים, נבהלים, או נדחים מהבגדים, המוזיקה, המשחקים, וההתנהגות של ילדנו ומתרחקים מהם. (אנו שוכחים איך היינו כילדים)

מעדיפים את הבנים על פני הבנות – אנחנו מרגישים נוח ומבלים יותר עם הבנים שלנו מאשר עם הבנות, כי הם דומים לנו יותר. כך אנו מעבירים לבנות את המסר של נחיתות הבנות, ומלמדים אותן לקבל גישה כזו מהחברה בכלל ומבני זוגן בעתיד, בפרט. ( למשל: אנחנו מפלים בין בנינו לבנותנו בנושא ההשתתפות בעבודות הבית).

פוחדים מרכות ופינוק – אנחנו נמנעים מלפנק את הילדים ולהרעיף עליהם נשיקות וחיבוקים כי זה לא נראה מספיק 'גברי'. אנחנו מאמינים שאלה התנהגויות נשיות ופוחדים שיגידו שאנחנו 'נשיים' או 'לא מספיק גברים".

נמנעים מלהסתבך בויכוח עם בת הזוג בנושאי חינוך הילדים – אנחנו מתרחקים ממעורבות בחיי ילדנו כדי להימנע מוויכוחים ועימותים עם בנות זוגנו ובכך מקטינים את מעורבותנו בחיי ילדינו.

מביאים להורות דפוסים שגויים מבית הורינו אנחנו חוזרים על דפוסי ההורות שחווינו כילדים בבית הורנו או עוברים לדפוסים השונים באפן קיצוני 'כדי לא לעשות את הטעות של הורינו'.

דפוסי אבהות רצויים:

שעות עבודה שפויות: הנך עומד על זכותך ל'שעות עבודה שפויות' שיאפשרו לך לחזור הביתה אל משפחתך ולהיות עם ילדיך.

השתלבות במשימות ביתיות: כשאתה נכנס הביתה, אתה משתלב בבעיות השוטפות ובעבודות הבית במקום להינעל על הטלויזיה והעיתון.

נמצא בקשר רציף: חשוב לטלפן הביתה מהעבודה, דרוש בשלום ילדיך והתעניין בנעשה.

בטא חום וקירבה: חייך אל ילדיך, גע בהם, חבק ונשק אותם, שחק עימם ותמציא עבורם הפתעות נעימות מצחיקות.

מנחם ומרגיע: נחם את ילדיך בבכיים, ספר להם סיפור, שוחח עימם ושחק עימם.

הדרכה: היה אב המדריך את ילדיו בהתמודדויות השונות שלהם ללא כפיית 'הרצאות' בטון ידעני ומתנשא.

"שמונים עשרים": נהג לפי כלל ה"שמונים עשרים": שמונים אחוז מהזמן דובב את ילדיך ותקשיב להם, ועשרים אחוז אמור להם את דעתך.

קשוב לצרכים: הכר את צרכי ילדיך ועזור להם למלאם.

התחשבות: שאל לדעתם של ילדיך והתחשב בה, במידת האפשר.

להיות ילד: כשאתה בחברת ילדיך, הרשה לעצמך לא להיות חכם כל הזמן – דבר שטויות לפעמים...

תקשורת פתוחה: עזור לילדך לראות אותך 'בשר ודם' – ספר להם על כשלונותיך, ולא רק על הצלחותיך.

כבוד זוגי: כשאתה בעימות עם בת זוגך – הנך מקפיד על תקשורת בלתי אלימה וזוכר שהנך דוגמה לילדייך, בטא את ציפיותיך מהילדים: דרוש מילדיך למלא תפקידים התואמים את גילם ויכולתם – זוכר שלאהוב את ילדיך אין פירושו רק להעניק להם אלא גם לדרוש מהם.

התייעצות: הרבה להתיעץ עם בת זוגך – אם ילדיך – בנושאים הקשורים לילדיכם. כמו כן מתייעץ עם איש מקצוע לגבי ילדיך, כאשר אתה מרגיש צורך בכך

שוויוניות: גלה יחס שיוויוני ומכבד לבת זוגך ולאם ילדיך – הילדים ילמדו ממך לכבד אותה.

אכן, להיות אב מיטיב אינה משימה פשוטה. ולמרות זאת, רוב הגברים יודעים להביע את אהבתם ומבינים את חשיבות האבהות עבורם ועבור ילדיהם. הורות מיטבה באה לידי ביטוי רגשי, חשיבתי והתנהגותי ומאפשרת לכל אחד מאיתנו, האבות, להעצים את תחושת השייכות, והאהבה שאנו רוחשים לילדינו .

*מתוך ספרם של ד"ר רבקה נרדי וד"ר חן נרדי "להיות דולפין – התמודדות עם תוקפנות וחולשה בהורות, בזוגיות, בעבודה ובצבא" הוצאת מודן 2006

ידוע לכל, כי הסמכות של פעם איננה קיימת עוד. הורים ומורים לא זוכים למעמד, לכבוד ולכוח שפעם היו מנת חלקם. רבים מתגעגעים למצב שהיה פעם, אך אחרים זוכרים גם שהסמכות של פעם היתה לעתים שרירותית, כוחנית ואף נצלנית. מה שברור הוא שגם אם נרצה בכך, לא ניתן עוד להחזיר את הסמכות של פעם על קנה, כפי שהיא הייתה. זאת כי התנאים החברתיים, הערכים בחינוך ילדים, והתמיכה מקיר אל קיר שתחזקה סמכות זו לא קיימים עוד. אנו זקוקים, על כן, לתפיסה חדשה של סמכות: סמכות שתהיה מתאימה להורה ולמורה בדורנו, לחברתנו, ולערכינו על גידול ילדים.

הסמכות החדשה נבדלת מן הסמכות של פעם בכל המרכיבים שהפכו את הסמכות של פעם לבלתי קבילים עבורנו. למשל: הסמכות של פעם היתה מבוססת על "דיסטנס", ואילו הסמכות החדשה מבוססת על נוכחות; הסמכות של פעם שאפה לשלוט על הילד, ואילו הסמכות החדשה מעריכה את האוטונומיה של הילד; הסמכות של פעם שאפה לניצחון מכריע בכל עימות, ואילו בעל הסמכות החדשה פועל על פי העקרון: "לא צריכים לנצח, אלא רק להתמיד!" בעל הסמכות של פעם היה ראש ההיררכיה והבלתי מעורער בבית או בכיתה, ואילו בעל הסמכות החדשה הוא הנציג של רשת מבוגרים (הורים, מורים, קהילה) המסמיכה ומגבה אותו; בעל הסמכות של פעם לא ראה את עצמו אחראי לתהליכי הסלמה בינו לבין הילד: אם האיומים והעונשים החריפו, הילד היה האשם הבלעדי בכך; בעל הסמכות החדשה רואה את עצמו אחראי לתרומתו ל"ריקוד ההסלמה" שכולל אותו ואת הילד; בעל הסמכות של פעם שאף להגיב מידית ובחזקה על כל ניסיון לערער את מעמדו; בעל הסמכות החדשה מעדיף התמדה והשהייה מתוכננת על מידיות בלתי מחושבת. אפיונים אלה יוצרים קלסתרון חדש המגדיר סוג של סמכות שונה בתכלית מן הסמכות לה הורגלנו. יתרונותיה של התפיסה הנוכחית רבים: הורים ומורים מקבלים את המושג ואת האמצעים המממשים אותו בצורה חיובית ביותר; החדרת הסמכות החדשה מלווה בהקטנה ברורה של רמות ההסלמה בבית ובביה"ס; הסמכות החדשה גואלת את ההורה והמורה מן הבדידות שהחלישה אותם בעבר; והחשוב מכל: הסמכות החדשה הוכחה בסדרה של מחקרים כמקטינה משמעותית את האלימות, הסרבנות והתנהגויות הסיכון של ילדים ונוער.

כדי להדגים את תהליך ההתמודדות של מורה ברוח הסמכות החדשה נתייחס למצב אופייני למדי בבתי ספר:

הדר בן ה-14 התחצף למורה למתמטיקה. המורה, שעד אותה נקודה התייחסה בספק להיערכות החדשה בבית הספר בנושא שיקום הסמכות המורית, הרגישה הפעם שהיא עלולה לנחול מפלה קשה בעימות חזיתי עם הדר. על כן, היא החליטה לבדוק את האפשרות, שהייתה קיימת מתחילת השנה, לקבל תמיכה מ"קבוצת התגובות" של המורים. קבוצה זו הציעה את תמיכתה לכל מורה שנתקל בהתנהגות פוגעת או עוינת מצד ילדים או הורים. בהתייעצות עם קבוצת התגובות הוחלט לצרף את המורה לספורט (בין היתר משום שהדר היה ספורטאי מצטיין) למורה למתמטיקה לטיפול באירוע. המורה לספורט ישבה ליד המורה למתמטיקה, כשזאת התקשרה להורים של הדר. היא השיגה את האם וסיפרה לה על האירוע, הוסיפה שהמורה לספורט יושב לידה, והציעה שיתוף פעולה בין שלושתם בחיפוש אחר פתרון לבעיה. האם שאלה מדוע המורה לספורט מעורב. המורה למתמטיקה ענתה: "יש לנו כלל בבית הספר: כל פגיעה במורה היא עניינו של כל צוות המורים!" שלושתן קבעו להיפגש למחרת בבית הספר כדי להחליט על תגובה משותפת. הדר נקרא להצטרף מספר דקות לאחר תחילת השיחה. המורה לספורט פתח ואמר לו שמטרת הישיבה המשותפת היא לחשוב יחדיו על פעולת תיקון, שתאפשר להדר להימנע מהשעיה ותתקן את פגיעתו במורה למתמטיקה. הדר, שהופתע מן ההיערכות המשותפת של שני המורים ואמו, הסכים להתנצל ולהתחייב לפעולת תיקון, בה הוא יעביר שלוש שעות של אמון בכושר גופני לקבוצת תלמידים צעירים מן החינוך המיוחד. בסיכום הפגישה נקבע שהמורה למתמטיקה תדווח על הסיכום בפני הכיתה, אך שהדיווח יעשה מתוך שמירה על כבודו של הדר. למחרת, דיווחה המורה למתמטיקה לכיתה על הפגישה ועל הסיכום עם הדר. המורה ספרה במפגש של חדר המורים שהיא מעולם לא הרגישה כה נתמכת ורגועה בטיפול בתלמיד ובכיתה בעקבות אירוע מעליב.

הורים ומורים כאחד מגדילים את יכולתם להתנגד בצורה נחושה אך בלתי אלימה ובלתי מסלימה עם אלימות, התנהגויות הרסניות, כאוס, חוסר משמעת והתחצפות. בתהליך בניית הסמכות החדשה כל הורה מתחבר לבני משפחה, להורים אחרים, ולמורים של ילדיו; כל מורה מתחבר למורים אחרים, להורים ולגורמי קהילה שונים. בספר מפורטים מסלולים רבים ליצירת חיבורים אלה ולהתגברות על המשברים המאיימים על הקשר בין דמויות הסמכות השונות. תוצאת התהליך היא חיזוק הדדי של כל בעלי הסמכות: הורים, מורים ובעלי תפקיד בקהילה מוצאים את עצמם מחזקים אחד את השני בעצם התהליך בו הם מחזקים את עצמם. בספר "הסמכות החדשה: משפחה, בית ספר, קהילה" מוצגים סדרה של כלים מעשיים למימוש תפיסה זו. הורים לומדים כיצד להגביר את "ההשגחה ההורית" שהיא למעשה הפעילות ההורית הבדוקה לצמצום התנהגויות סיכון של נוער. מורים לומדים כיצד לבנות רשת של הגנה ותמיכה הדדית, כיצד לשנות מן היסוד את יחסיהם עם הורים, וכיצד להביא לכך שהילדים יבינו שהאינטרס שלהם הוא לשתף פעולה עם השינוי.

פרופ' חיים עומר, מרצה באוני' ת-א. מחבר הספר "הסמכות החדשה: משפחה, בית ספר, קהילה"

דיאלוג, דיאלוג דיאלוג. דיאלוג בכלל ודיאלוג בחינוך. בכל מקום שומעים על "פדגוגיה דיאלוגית", "הוראה דיאלוגית", "תכנית לימודים דיאלוגית" ואפילו: "הערכה דיאלוגית". הדיאלוג הפך לאחת ממילות הקסם אשר משתלטות על השיח הציבורי בכלל, ועל השיח החינוכי בפרט. לטענתי, השימוש במילה דיאלוג בהקשר החינוכי איננו מעמיק די הצורך, ומתעלם מהמתח והניגוד שבין שני המושגים: "דיאלוג" ו"חינוך". בעוד שהדיאלוג נושא בחובו הבטחה לחופש, שוויוניות והדדיות, בחינוך, בדרך כלל, יש פער בין שני הצדדים אשר מתבטא בהפרש בבגרות, בניסיון, בידע ובסמכויות הנתונות בידי שני הצדדים.

חוקרים מאפיינים דיאלוג כשיח שמתקיים בדרך כלל מתוך בחירה חופשית של שני הצדדים, כאשר כל צד מביא עמו מטען משלו, מקשיב לזולתו, מקבל ואף תורם משלו. דיאלוג מוצלח הוא כזה שבו כל אחד מהצדדים למד משהו מזולתו, חל שינוי בעמדות הצדדים, והם הגיעו להסכמה, או להבנה, או לחשיפת ההבדלים ביניהם. עם התנאים המאפשרים דיאלוג מונים החוקרים כבוד, הקשבה, פתיחות, השתתפות, חופש, הדדיות ושוויון.

ארבעת התנאים הראשונים (כבוד, הקשבה, פתיחות והשתתפות) עומדים ביסודו של כל תהליך חינוכי, ועל כל מחנך ומחנכת לשאוף לקיימם כל העת הן בהקשר לדיאלוג הן בכל המכלול של התהליך החינוכי. לעומת זאת, הקישור בין שלושת התנאים האחרונים (חופש, הדדיות ושוויון) לבין חינוך מעמיד לפתחנו בעיה. האם חינוך הוא חופש, כאשר התלמידים אינם בוחרים להתחנך בבית הספר, אלא מגיעים אליו מתוקף חוק חינוך חובה? האם חינוך הוא חופש כאשר תלמידים מחויבים להגיע לבית הספר במועדים שנקבעו בידי אחרים, להתנהג על-פי כללים שנקבעו בידי אחרים, להיכנס לשיעורים, לשבת במקום שנקבע בעבורם מראש, לקום ממקומם, לאכול או לדבר רק אם וכאשר הם קיבלו רשות לכך? ובהמשך לכך, האם חינוך הוא הדדיות ושוויון, כאשר בבסיס הרעיון של חינוך עומד צד מבוגר ומנוסה הבא ללמד את הצעיר ממנו משהו? האם אפשר לקיים דיאלוג משמעותי, הדדי ושוויוני על ההבדל בין פרחים ממשפחת המצליבים לפרחים ממשפחת השושניים, על דרך הצבת הנתונים במשוואה ריבועית,

אפילו על הסיבות לפרוץ מלחמת העולם הראשונה? פער הידע בין התלמידים למורים מקשה על קיומו של דיאלוג שוויוני, חלק נכבד מזמן השיעורים מוקדש, בהכרח, לידע מקדים שעל התלמידים לרכוש כדי להיות מסוגלים להיכנס למסגרת של דיאלוג ממשי ומשמעותי על התכנים הנלמדים.

אפשר לתאר את התהליך החינוכי ככזה אשר מתבסס על פערים בין המורים לתלמידים, שאותם הוא שואף לבטל. כשהפער יצומצם די הצורך, והתלמידים יילמדו מספיק או יתבגרו די הצורך, אזי ניתן יהיה להגיע להדדיות ושוויון ונוכל לומר כי התהליך החינוכי יסתיים. לדוגמה, קורה לעתים שאנשים הופכים לידידים של מוריהם או של תלמידיהם מן העבר, אלא שהדבר קורה כאשר התהליך החינוכי הסתיים, ונבנתה תחתיו מערכת יחסים הדדית ושוויונית יותר.

אם כל זה נכון, מדוע רבים כל כך מבקשים לשדך את שני המושגים הללו – דיאלוג וחינוך? התשובה נעוצה, לדעתי, בעולם הערכים של רבים מהמורים, שהוא דמוקרטי, הומניסטי, ושואף לשוויון. הדיאלוג מאפשר לכאורה מילוט מהבינוניות המצמיתה שמערכת החינוך המסורתית מייעדת למוריה ותלמידיה. הוא נושא בחובו הבטחה כי החינוך לא יהיה משחק שכלליו נכתבו ונחתמו אי-שם במסדרונות משרד החינוך ותוצאתו צפויה מראש, אלא מפגש אנושי אותנטי ופתוח, הזורם בגמישות ובהבנה בין כל אלה שלוקחים בו חלק. הדיאלוג מייצג קודם כל אפשרות של שחרור בעבור המורים.

אלא שלטענתי, הקישור הזה מטעה וחותר תחת אחדות מהמטרות שלמענן ביקשו המחנכים לקיימו. יש בו גם מימד של הונאה עצמית וגם מימד של מניפולציה כלפי התלמידים. במובנים מסויימים, המניפולציה מסוכנת יותר מההוראה הסמכותית הישירה והבוטה, שאינה לובשת אצטלה של דיאלוגיות, משום שכאשר המורה מפעילה מניפולציות, התלמידים מתקשים יותר בהבנת מערך הכוח שבו הם נתונים, ונגררים לשיתוף פעולה עם משחקי דיאלוגיות שבהם אולי הם לא היו נוטלים חלק אילו היו מבינים את מלוא מהותם ומשמעותם.

לדוגמה, כמורה דיאלוגית לספרות אני מביאה לכיתה שיר שאני (או תכנית הלימודים) בחרתי. מובן שהשיר מוכר לי היטב, ויש באמתחתי פרשנות מגובשת אודותיו. לעומת זאת, התלמידים פוגשים את השיר לראשונה בשיעור. אחרי הקריאה אני מזמינה את התלמידים לקיים דיאלוג על השיר, כדי ש"נבין" ו"ננתח אותו" ביחד. התלמידים מעלים רעיונות שונים, אני שואלת שאלות מכוונות ומעודדות, ורושמת על הלוח את התשובות שמחזקות את הפרשנות שהבאתי עמי מראש לשיעור. כאשר הפרשנות רשומה במחברות של התלמידים, אני משכנעת אותם, ולפעמים גם את עצמי, שזוהי הפרשנות שהגענו אליה היום ביחד, בדיאלוג משותף, בכיתה. כלום לא היה עדיף לומר מראש לתלמידים שיש בידי, מתוקף היכרותי וניסיוני, פרשנות מסוימת ליצירה, אותה אני מעוניינת להציג בפניהם, אלא שאני סקרנית לשמוע אם יש להם, כקוראים רעננים, דרכים נוספות להבין את השיר, עליהן מעולם לא חשבתי?

אז מה בכל זאת? איך נתמודד עם הפרדוקס הזה? לא בהרמת ידיים: לא נוותר על הפעלת סמכות בחינוך, לא נפסיק לקיים דיאלוג בחינוך, ולא נטשטש את העובדה שאלה שני דברים שמתנגשים ביניהם.

אשר לסמכות, נראה בה רכיב מובנה וחיוני בתהליך החינוכי, שקל מאוד להשתמש בו לרעה, אך כאשר משתמשים בו נכון הוא תורם להתפתחותם של התלמידים. לפיכך, לא נפחד ממנה, לא נתבייש בה ולא נסתיר אותה, אלא נדבר עליה. אני מציעה לומר לעצמנו ולתלמידינו (בכל גיל ברמה המתאימה), שמאחר שהם קטינים וחסרי ניסיון, יש דברים שהם לא יודעים, שהם צריכים עדיין ללמוד, שהם אינם יכולים להחליט בכוחות עצמם; לומר להם שהם לומדים את מה שאחרים החליטו שהם יילמדו, והאחרים הללו הם הדורות הקודמים, משרד החינוך, תכנית הלימודים, רכזת המקצוע, ובייחוד אני, המורה שלהם; לומר להם שיש דברים רבים שהם צריכים לשמוע, ללמוד ולשנן, ואין מקום לדיאלוג משמעותי אודותיהם; להכיר בכך שסמכות היא כלי הכרחי בתהליך החינוכי, להיות מודעת למקומות שבהם אני מפעילה אותה ולהפעיל אותה באחריות ובהוגנות.

אשר לדיאלוג, לא נשפוך את התינוק עם המים באמבטיה ולא נוותר על קיומו של דיאלוג בכיתה, שכן הדיאלוג הוא פתח לכל מגע אנושי ולכל למידה מן הזולת. ההקשבה והדיבור הם הכלים המרכזיים של התהליך החינוכי ובאמצעותם אנו מקיימים את עיקר הקשר עם תלמידינו. הרגעים המרגשים ביותר בחינוך הם הרגעים שבהם אנו חשים כי "נגענו" בלבו של תלמיד/ה, או שהוא או היא "נגעו" בליבנו: הייתה הארה, הייתה הבנה, התקיים דיאלוג במלוא מובנו של המושג. אלה הם רגעים נדירים, אך עוצמתם רבה וכשהם מתקיימים אנו חשים כי הושגה מטרה חינוכית ראשונה במעלה.

והעיקר, נימנע ממניפולציות! אם כבוד הוא אחד התנאים הבסיסיים לקיומו של כל דיאלוג, ואם אנו רוחשים כבוד לילדים שאנו מחנכים, אל לנו לנצל את העובדה שאנו גדולים, מנוסים ומתוחכמים מהם כדי לתמרן אותם להאמין שבכיתה מתקיים דיאלוג שוויוני. נכבד אותם יותר אם נאמר להם ביושר ובכנות כי הסמכות בידינו, וכי המסגרת החינוכית איננה מערכת של שוויוניות והדדיות מלאות. כאשר החלטנו להיות מורים ומחנכים בחרנו להיות שותפים במערך שנושא בחובו יחסים של כוח, ובכך נטלנו על עצמנו את האחריות להפעיל ולממש את סמכותנו. נשאף להפעיל אותה בתבונה, הוגנות ואחריות, אך לא נוותר עליה, לא נתכחש לה, ולא נסתיר אותה באצטלה של "פדגוגיה דיאלוגית" על המתודות השונות שלה. נכיר בכך שדיאלוג לא יכול להתממש במלואו במסגרת חינוכית, אך גם בכך שבטהרתו אין לו תחליף, וערכו לא יסולא בפז דווקא במסגרת זו, ולפיכך נחתור אליו כל העת.

* מבוסס על מאמר שהתפרסם ב"מגמות: כתב עת למדעי ההתנהגות", בהוצאת מכון הנרייטה סאלד, כרך מו' מס' 3, תמוז תשס"ט, יולי 2009

JPAGE_CURRENT_OF_TOTAL

אתה כאן: מציג מאמרים לפי תגית: הורים ומתבגרים